הוא מלקק את האצבעות, עוצם את עיניו ונותן לטעמים להתפצפץ לו בפה. זו עוגת השוקולד הטעימה ביותר, שטעם מימיו והוא אוהב שוקולד. מאד אוהב. לשונו מלקקת את השאריות משפתיו ואם היו נשארים פירורים, היה גם מלקק את שנדבק לצלחת.
משסיים הרים עיניו ופגש בשלה. חיוך מתפנק ומדושן עונג עולה על פניו, פוגש בשלה, מלטף את עיניה וגולש חזרה אל פיה ושדיה. הוא רוצה לקנח בה.
"שכחתי להוסיף גלידת וניל, ליד העוגה", היא מתנצלת. "רוצה אולי גלידה עכשיו, אכין לך עם קפה קר, זו ממש לא בעיה ואוכל גם להוסיף למעלה מעט קצפת..."
פיה שנפתח ונסגר עם הגיית המילים, מזכיר לו את הדגים, שהיה אביו מגדל באקווריום הגדול, שעמד בסלון. לפעמים הוא היה מאכיל אותם, נהנה לראות, איך הם מתקבצים ליד פרורי האוכל, פותחים וסוגרים את פיהם.
כמה זמן הם מכירים? עשור, אולי מעט יותר. למה לעזאזל, היא מדברת כל כך הרבה. הוא מרגיש איך גופו מתחיל להתרוקן מהתשוקה אליה, קורא בעיניה, שנפערות גדולות וירוקות, את הפליאה.
לא נעים לו להיות כה חשוף והוא מחייך במבוכת מה, מבולבל מהסיטואציה המתחלפת מקצה אל קצה. גם היא מרגישה את הבלבול אוחז בה ולרגע לא מכירה באיש שלמולה, את הגבר, שאיתו חולקת את מיטתה וחייה, תקופה ארוכה כל כך.
מי הזר הזה, שמלקק ככה את שאריות העוגה מהמזלג, היא לא מבינה, למה הוא מגדל את הזיפים האלה, שהיא כל כך מתעבת.
"אני חושב, שאוציא קצת את הכלב לטיול", הוא קם ומכניס את חולצתו למכנסיו. "לא הספקתי לעשות את זה, לפני שחזרת", מתנצל ומתכופף אל רצועת הכלב, בעוד עיניה סוקרות בפליאה, את הקרחת שמתחילה להתפשט בקודקודו.
כשהדלת נסגרת, היא מוזגת לעצמה קפה קר, מוסיפה גלידה וגבעה מכובדת של קצפת, חולצת את נעליה ומרימה רגליה על שולחן הסלון, לא מתעצלת לתחוב תחתן שתי כריות להגבהה.
הגלידה מחליקה בתוכה נעימה והיא מרגישה איך עיניה נעצמות. היא לא זוכרת שהתכסתה, אבל כשפקחה שוב את עיניה, ראתה את המשבצות הצבעוניות, של השמיכה האהובה עליה, עוטפות את גופה.
"הכנתי לנו ארוחת ערב", חשבתי שתהיי רעבה כשתתעוררי.
היא מביטה בו "היה לי יום קשה ואני גוועת", היא מחייכת.
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
